כהן נועם נ' מאמז פאשן בע"מ ואח'

פסק דין

השאלות העומדות לדיון בתביעה ובתביעה שכנגד

1.בין התובע לבין הנתבעות נחתם הסכם זיכיון ביום 21/2/07 (להלן : "ההסכם"). תקופת הזיכיון הוגדרה לשלוש שנים, עם אופצייה להארכה. אין מחלוקת בין הצדדים שהסכם הזיכיון הובא לידי סיום בחודש ספטמבר 2007 או בסמוך לכך, דהיינו לאחר תקופה קצרה של כשבעה חודשים ממועד חתימת ההסכם. הצדדים חלוקים בינהם בשאלת פרשנות סעיף 4.5 להסכם (יפורט להלן); כל אחד מהצדדים טוען כי הצד השני הפר את ההסכם הפרה יסודית, המזכה בקבלת הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם (50,000$); הצדדים חלוקים בשאלה האם ההסכם הובא לידי סיום בהסכמה אם לאו; הצדדים חלוקים לגבי ההתחשבנות הנכונה אותה יש לערוך בסיום היחסים החוזיים בינהם, כששאלה זו מושפעת כמובן מקביעת הגורם המפר. אלו, בתמצית, התביעות שבפניי, להלן פירוט העובדות הדרושות להכרעה.

הצדדים והעובדות, בתמצית

2.התובע, יליד שנת 1983, פתח בשנת 2005 חנות בקניון העמקים בעפולה בה מכר מוצרים של המותג "מאמז", בגדים לצעירים, וזאת כזכיין של חברת "גולד פאשן", אשר רכשה את הזכויות מחברת "מאמז נייט". בשלהי שנת 2005 נכנסה חברת "מיטג פאשן" (להלן: "מיטג") בנעלי חברת גולד פאשן. התובע שימש כזכיין של מיטג במהלך שנת 2006 ועד חודש פברואר 2007 (ראו סעיף 2 לתצהיר התובע, ת/2). בעת עבודתו עם מיטג היה נוהג התובע למסור למיטג שיקים מעותדים לשלושה עד חמישה חודשים קדימה; לקבל סחורה ממיטג, סחורה הנשארת בבעלות מיטג עד למכירה לצרכן; אחת לחודש הייתה נערכת התחשבנות בין הצדדים, כשעמלתו של התובע עמדה על 42%; השיקים המעותדים היו נפרעים, ובהתאם לפידיון המכירות בפועל ולגובה העמלה המוסכמת, הייתה נערכת ההתחשבות הכספית בין הצדדים ובמידת הצורך התובע היה משלם סכומים נוספים או שמועד פירעון שיק היה נדחה.

3.ביום 17/1/07 נחתם הסכם בין מיטג לבין הנתבעת 2, חברת מתאים לי בע"מ, רשת ביגוד אופנה (להלן: "מתאים לי", שהינה הבעלים של הנתבעת 1) הנושא את השם : "הסכם העברת פעילות" (להלן: " הסכם העברת פעילות ", צורף כנספח א' לתצהיר מנכ"ל הנתבעות, מר אבי מלכה, נ/3, להלן : "מלכה"). בעקבות רכישת פעילות מיטג על ידי מתאים לי הודיעו נציגי מיטג בתחילת חודש פברואר לתובע כי מיטג נמכרה למתאים לי. בין התובע לבין הנתבעות נוהל משא ומתן וביום 21/2/07 נחתם הסכם הזיכיון העומד במרכזן של התביעות שבפניי.

4.התובע טוען (סעיף 4.3 לתצהיר), והנתבעות מודות בכך (סעיף 10 לתצהיר מלכה) כי במהלך המשא ומתן לקראת כריתת ההסכם העלה התובע את הטענה כי מסר למיטג שיקים דחויים שטרם נפרעו, על פי המנגנון שנזכר לעיל. בעקבות כך נוסח סעיף 4.5 להסכם, שעל פרשנותו חלוקים הצדדים: "מאמז פאשן לוקחת על עצמה את האחריות בטווח של שנה להחזיר שיקים סחירים (לא למוטב בלבד) בסך של עד 60,000 ₪ מהחברה הקודמת מיטג פיאשן (ראה נספח מצורף)". ואכן להסכם צורף נספח בכתב ידו של התובע, המפרט רשימה של תשעה שיקים, על סך 13,000 ₪ כל אחד, כשמתוכם 7 שיקים הינם לא למוטב בלבד (סכומם הכולל הוא 91,000 ₪). עוד נקבע בהסכם כי תקופת הזיכיון הינה לשלוש שנים, עם אופציית חידוש אוטמטית לשתי תקופות זהות נוספות (סעיף 5 להסכם); כי החנות תמסר לידי הזכיין (התובע) ביום 1/3/07 והחל ממועד זה הפעלת החנות תהא באחריותו (סעיף 6.1); וכי במעמד ההעברה תעשה ספירת מלאי (סעיף 6.2).

5.עוד נקבע בהסכם שהתובע יהיה זכאי לעמלה בגובה 38% ממחזור המכירות החודשי; שעל התובע להפקיד ערבות בנקאית להבטחת כל חיוביו על פי ההסכם בגובה של 86,000 ₪ (להלן: "הערבות הבנקאית"); שהפרה יסודית של ההסכם תזכה את הצד הנפגע בפיצוי מוסכם בסך 50,000$ (סעיף 25.1 להסכם), וסעיף 21 להסכם קבע את מנגנון ביטול/סיום ההסכם. על פי סעיף זה, עומדת למתאים לי הזכות לבטל את ההסכם בהודעה מוקדמת של 90 יום, ואם מדובר בהפרה יסודית, כנקוב בסעיפים 21.6.1-21.6.6, אזי יש לתת הודעה מוקדת של 14 יום, עם הזדמנות לתובע לתקן את ההפרה.

6.לאחר חתימת ההסכם, מסר התובע את הערבות הבנקאית בידי הנתבעות ואלו החלו לשתף פעולה בינהם. שיטת ההתחשבות בין הצדדים לא הייתה כפי שהיה נהוג עם מיטג, אלא בחנותו של התובע הותקנה כספת; בסוף כל יום עבודה הכניס התובע את הפידיון היומי למעטפה, והכניסה לכספת; פעמיים בשבוע היה מגיע נהג מטעם הנתבעות ונוטל את המעטפות, כשהמפתחות לכספת בידי נציג הנתבעות בלבד (סעיף 6.2 לתצהיר התובע). גם תקבולי האשראי היו משתלמים ישירות לנתבעות. בסוף כל חודש היתה נערכת התשבנות והתובע היה מקבל את עמלתו, כנגד חשבונית. אין חולק לעובדה שבחודש מרץ 2007 חוייב התובע בתשלום של 940 ₪ עבור התקנת כספת; ושהחל מחודש מרץ 2007 הופחת מעמלתו של התובע חיוב בגין התקנת מערכת שמע בחנות. בפועל, מערכת זו הותקנה רק בחודש אוגוסט 2007.

7.בחודשים אפריל-מאי 2007 החל התובע לקבל התראות ודרישות לפירעון מחברת טרולו ישראל בע"מ, אליה סוחרו שבעת השיקים שנזכרו בנספח, "לא למוטב בלבד". (נספחים 10 ו-11 לתצהיר התובע). התובע העביר לנתבעות את ההתראות הנ"ל, דרש את החזר השיקים לידיו (לטענתו, בהתאם להתחייבות החוזית שנטלו על עצמן הנתבעות), אך ללא הואיל – ביום 3/7/07 נפתחו כנגד התובע שני תיקים בהוצאה לפועל בגין השיקים הללו. התובע שב ופנה אל הנתבעות ואלו מסרו לו, לגרסתו, שהנושא "בטיפול".

8.בחודש אוגוסט 2007 זומן התובע לפגישה במשרדי הנתבעת (להלן : "הפגישה"), פגישה בה נכחו התובע ואביו, מר יהודה כהן (להלן: "האב"), ואילו מטעם הנתבעות נכחו מר אבי מלכה; מר איציק אפשטיין (להלן: "אפשטיין"), קצין הבטחון הארצי של מתאים לי; ומר אודי זיקנו (להלן: "זיקנו"), סמנכ"ל פיתוח עסקי במתאים לי. פגישה זו זומנה על ידי אנשי הנתבעת בעקבות חקירה סמויה שנערכה לתובע. בחקירה הסמויה נשלחה "לקוחה" לחנותו של התובע; זו רכשה חולצה תמורת הסך של 50 ₪; ה"לקוחה" לא קיבלה לידיה קבלה או חשבונית; ואילו התובע נטל את השטר של ה – 50 ₪ והדפיס בקופה סך של 30 ₪ בלבד (ראו סעיף 5 לתצהיר אפשטיין, נ/1). בפגישה עומת התובע עם סרט שתיעד את החקירה הסמויה; אנשי הנתבעת הטיחו בתובע האשמות בדבר גניבה. תחילה הכחיש התובע את האשמות המיוחסות לו, אך לקראת סיום הפגישה הודה כי היו 3-4 מקרים בהם לא הפקיד את מלוא הכספים שקיבל מלקוחות בקופה; טען כי אין המדובר ב"גניבה" כי אם בניצול הנחות שאושרו על ידי מתאים לי; כי לכל היותר מדובר בסכומים שאינם עולים על 100 ₪; וגם אם פעילות זו אסורה, אזי באותה עת חש התובע מנוצל ומרומה (מערכת השמע, הכספת, השיקים שלא הושבו והוגשו להוצאה לפועל), ועל רקע זה יש לבחון את מעשיו (ראו סעיף 10 לתצהיר התובע).

9.כך או כך, מלכה הודיע לתובע בסיום הפגישה כי הסכם הזיכיון הגיע לקיצו (סעיף 11.4 לתצהיר התובע; סעיף 37 לתצהיר מלכה), על כך אין מחלוקת. יש מחלוקת בין הצדדים האם התובע נתן את הסכמתו לסיום היחסים, כטענת הנתבעות, או שמא הודעה זו היתה על דעתן של הנתבעות בלבד, כטענת התובע. בנוסף חלוקים הצדדים בנוגע לשיחות ולמגעים שהתנהלו לאחר אותה פגישה. עם זאת אין מחלוקת שהתובע נותר בחנות, בהסכמת הנתבעות, עד סוף חודש ספטמבר 2007; שלאחר מכן סירב התובע לפנות את החנות; שמחודש ספטמבר 2007 הפסיקו הנתבעות לספק לתובע סחורה חדשה; שבסוף חודש דצמבר 2007- תחילת שנת 2008 החזיר התובע למתאים לי את כל הפריטים השייכים לה שנותרו בחנותו (1,748 פריטים, ראו נספח 16 לתצהיר התובע); שבחודש מרץ 2008 פינה התובע את החנות. כמו כן אין מחלוקת שהתובע לא קיבל עמלה עבור המכירות של חודשים ספטמבר-דצמבר 2007 ושהערבות הבנקאית נותרה בידי הנתבעות, כשהתובע דואג להאריך את תוקפה מעת לעת.

זהו הרקע העובדתי לשתי התביעות העומדות בפניי, כעת אסקור בקצרה את טענות הצדדים ודרישותיהם הכספיות.

התביעה העיקרית של התובע וטענותייו, בתמצית

10.בתמצית טוען התובע כי הנתבעות הן אלו שהפרו את ההסכם למין החודש הראשון, עת גבו סכומים עבור מערכת שמע, שהותקנה רק חמישה חודשים מאוחר יותר; שדרשו כספים מופרזים עבור כספת שעלותה כמחצית מהחיוב הנדרש על ידי הנתבעות; וחמור מכך, שלא פעלו להשבת השיקים, כפי שהתחייבו בהסכם, דבר אשר גרר את פתיחת תיקי ההוצאה לפועל ואת ניהול ההליכים המשפטיים שנוהלו בעניין זה. כאן יש לציין שאמנם התביעה השטרית שהוגשה על ידי טרולו נדחתה, אגב חיובה בהוצאות משפט בסך 5,000 ₪, אולם על פסק דין זה עדיין תלוי ועומד ערעור בבית המשפט המחוזי. התובע טוען כי בכל מקרה, וגם אם ידחה הערעור, אזי הליכים אלו גרמו לו הוצאות משפטיות הנאמדות בכ – 12,000 ₪.

11.התובע דוחה מכל וכל את פרשנות הנתבעות לפיהן לא התחייבו להשבת השיקים, אלא דובר על "רצון טוב" בלבד. התובע מפנה ללשונו של ההסכם, הנוקט במילים: "לוקחת על עצמה את האחריות בטווח של שנה להחזיר שיקים סחירים"; התובע מפנה לראציונל של סעיף זה ולמשא ומתן שקדם לכך – לטענתו, התנה הוא את החתימה על ההסכם ומתן הערבות הבנקאית בהחזרת שיקים אלו, כיוון שידע שהוא "חשוף" בשוק הפתוח בסכומי השיקים, שיקים שניתנו כנגד רכישת הסחורה שברשותו; התובע טוען כי היה ברור לכל הצדדים שמדובר בשיקים שסוחרו ככל הנראה לצדדים שלישיים , והנתבעות אכן התחייבו להחזירם.

12.התובע טוען כי משהחל להעלות את דרישותיו להשבת השיקים, ומשהבינו הנתבעות ככל הנראה כי אינן יכולות לעמוד בחיוב החוזי שנטלו על עצמן, החלו אלו לחפש "תירוצים" ואמתלות שווא כדי להפטר ממנו ולהביא לסיומו של ההסכם. זו הסיבה לחקירה הסמויה שנערכה לתובע; התובע מפנה לעיתוי בו נערכה הפגישה – בחודש אוגוסט, כחודש לאחר פתיחת תיקי ההוצל"פ; התובע טוען שעניין נטילת כספי ההנחות, שהסתכמו בלא יותר מ- 100 ₪, נופח ותואר על ידי הנתבעות במימדים מפלצתיים, תוך שימוש חוזר ונשנה במילים "גנב" ו"רמאי". התובע טוען כי במצב הדברים שנוצר רשאי היה לעכב תחת ידיו כספים המגיעים לנתבעת, שהרי הנתבעת עצמה הודתה בכך שחייבה אותו באופן שגוי (מערכת השמע). בכל מקרה, אין מדובר בהפרה המצדיקה ביטולו של ההסכם באורח חד צדדי; בוודאי שלא ניתן לסיים את ההסכם ללא מתן התראה של 14 יום מראש ואפשרות לתקן את ההפרה. מעבר לכך, אין הדבר מצדיק תשלום פיצוי מוסכם בסך של 50,000$.

13.לגבי הפגישה, התובע אינו מכחיש כאמור כי מלכה הודיע לו על סיום חד צדדי של ההסכם (סעיף 11.4 לתצהירו), אך מכחיש כי נתן את הסכמתו לכך. לטענתו מלכה התקשר כעבור מספר ימים הן אליו והן אל אביו, התנצל ובקש להמשיך לשתף פעולה, ואכן סחורה סופקה לחנותו בחודש ספטמבר 2007 (ראו תעודות משלוח, נספח 13 לתצהיר התובע). ביום 17/9/07 התקיימה ישיבה נוספת במשרדי הנתבעת, במהלכה נדרש התובע, לטענתו, להסכים לביטול ההסכם וויתור טענות הדדיות, הן בעניין השיקים, וזאת בין השאר כנגד הבטחה של הנתבעת כי לא תפנה למשטרה בעניין הגניבה. התובע סירב להצעה ובעקבות הסירוב התקבל מכתב מב"כ מתאים לי, הנושא את התאריך 20/9/07, בו נזכרה הפגישה מאוגוסט, ההסכמה הלכאורית לסיום היחסים וכן באה דרישה לפינוי החנות ביום 24/10/07 (נספח 14 לתצהיר התובע).

14.התובע סירב לפנות את החנות בחודש אוקטובר; הנתבעות הפסיקו לספק סחורה בחודש ספטמבר 2007; כפי שצויין לעיל, סחורה הוחזרה לנתבעות בשלהי שנת 2007; ובחודש מרץ 2008 פינה התובע את החנות, זאת לאחר שהתחוור לתובע, לטענתו, כי הנהלת הקניון עושה יד אחת עם הנתבעות ומשתפת עימן פעולה על מנת להביא לסילוקו של התובע מהקניון. זה המקום לציין שהסכם השכירות היה על שם התובע, ששכר את החנות עוד בשנת 2005.

15.בגין כל האירועים המפורטים לעיל הגיש התובע את תביעתו, בה הוא הוא עותר לקבלת הסעדים והסכומים להלן: לחייב את הנתבעות להשיב את השיקים או לחלופין לשפותו בגין כל סכום אשר יחוב לשלם בגינן, ובכלל זה הוצאות משפט; לחייב את הנתבעות בהשבת הערבות הבנקאית או לשפותו בכל תשלום שיחוב בגינה; לשפות את התובע בגין העמלות ששילם לצורך הארכת הערבות הבנקאית (סכום של 13,357 ₪); תשלום עמלות חודשים ספטמבר עד דצמבר 2007 – 18,180 ₪; אובדן רווחים ליתרת התקופה החוזית, המבוססת על הערכה של 4,000 ₪ לחודש – 108,000 ₪; החזר בגין שיפוץ החנות – 75,000 ₪; החזר ההוצאות המשפטיות שנגרמו בשל תיקי ההוצל"פ – 13,500 ₪; החזר בסך 400 ₪ בגין גבייה ביתר עבור הכספת; סך של 700 ₪ החזרים עבור תשלום למערכת שמע, בחודשים בהם כלל לא הייתה מותקנת; פיצוי מוסכם בסך 200,000 ₪. סך הכל הועמדה התביעה על סך של 429,137 ₪.